אבות ה יג

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה, אבות ה, יג, מאת הרב רונן

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע.

מי החכם שאמר משנה זו? איננו יודעים. בניגוד לפרקים א-ד, רוב הפרק החמישי של מסכת אבות מביא אמרות מבלי לציין את שם אמרן. חלקן ערוכות לפי סדר המספרים שמופיע בהן: עשרה, שבעה, ארבע.

פירוש המשנה

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה: ארבעה סוגי אנשים נוהגים בארבעה אופנים שונים כאשר פונים אליהם בבקשה לתת צדקה.

שאלה: "הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלאֹ יִתְּנוּ אֲחֵרִים" – מה ההיגיון שלו? אם הוא נותן, כנראה הוא מבין שצריך לתת, אם כן מדוע אין הוא רוצה שגם אחרים יתנו?

תשובה: רבינו יונה מפרש שהוא רוצה את כל הטובה והשבח לעצמו ואין רצונו בתועלת הבריות. אדם כזה מעוניין להיות הנדבן היחיד, כך שרק הוא יקבל כבוד מהבריות, ושכר משמים ולא אחרים.

המאירי מסביר: "הרוצה שיתן משלו ושלא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים... כדי שיצא עליהם שם רע שיתכבד הוא בקלונם [שרק הוא נותן] או שימעטו נכסיהם בעוון קפיצת ידיהם מהצדקה". דברי המאירי מתבססים על הרעיון שנתינת צדקה מרבה ממונו של אדם. להלן המקור לדבריו.

עשר בשביל שתתעשר

שאלה: האם נכון שמובטח כי מי שמפריש מעשר כספים יתעשר על ידי כך?

תשובה: חכמים דרשו מהמילים "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב): "עשר בשביל שתתעשר". וכן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים בשביל שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). ומבואר בתלמוד (תענית ט, א), שאמנם ככלל אסור לנסות את הקב"ה, שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה", אולם בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויהיה על ידי כך עשיר מותר לנסות את הקב"ה, שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

הרמב"ם כתב: "לעולם אין אדם מעני [=נעשֶה עני] מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר (ישעיה לב,יז): 'והיה מעשה הצדקה שלום'". והטור כתב: "הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן, לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד".

שאלה: מדוע מי שלא נותן ולא רוצה שייתנו אחרים נכלל בין "נותני צדקה"?

תשובה לכך נמצא בסיפור על רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי, שהלך לקבץ כספים עבור ישיבתו, ישיבת 'חכמי לובלין'. הוא הגיע ליהודי שנתרחק מאורח-חיים יהודי, והלה הגיב בכעס: "לא אתן פרוטה ואשתדל שגם חבריי וידידיי לא ייתנו פרוטה". להפתעתו, הודה לו רבי מאיר בחום.

תמה הלה לפשר דברי התודה הללו. הסביר רבי מאיר: "המשנה מונה 'ארבע מידות בנותני צדקה', ואחד מהם הוא מי שמידתו היא - 'לא ייתן ולא ייתנו אחרים'. נשאלת השאלה, מה טיפוס כזה עושה בין 'נותני צדקה'? אלא התשובה היא, שמי שאומר בגלוי שלא ייתן וידאג שאחרים לא ייתנו עדיף ממי שמטפח אשליות כאילו הוא ייתן, ולבסוף מתברר שידו קפוצה ואין בדעתו לתת פרוטה. הראשון לפחות לא מבזבז לריק את זמנו של גובה הצדקה ולא משלה אותו"...

סיפור מחז"ל על נתינת צדקה והכדאיות שבה

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך; אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (בבא בתרא דף יא עמוד א).