ישראל בן ארי עם דוד ב"ד
סיפורו של ישראל בן ארי, מהשרות בצבא האדום ועד הגיעו לניר עציון, מקורו בשני ראיונות
1. ראיון שכתב דוד בן דוד והתפרסם בגליון 329 של "בניר" 25.4.1985 - 40 שנה לתום מלחמת העולם השנייה.
2. ראיון מוקלט של ישראל שערך דוד בן דוד להערכתי שנה שנתיים מאוחר יותר.
1. כתבה בבניר:
דוד ב"ד (המראיין): ישראל בן ארי, העולם חוגג השנה 40 לשחרורו מעול הנאצים. אתה, שהשתתפת במלחמה, נלחמת בקרבות קשים ועקובים מדם, נפצעת ושלמת מחיר כבד בעד הניצחון. אנא ספר לנו ולו בקצרה, מעל דפי "בניר" לציבור כולו, וביחוד לצעירים שבינינו את חוויותיך מן המלחמה.
ישראל: לפני המלחמה גרתי בעיירה קטנה בשם "זדולבונוב", ליד העיר "רובנה", בפלך "ווהלון", על גבול פולין רוסיה.
בתחילת ספטמבר 1939 פרצה המלחמה והנאצים פלשו לפולין המערבית. אצלנו התהלכו שמועות שאת האזורים שלנו במזרח פולין יכבשו הרוסים, ואנו ציפינו לפלישה.
ואכן, כעבור כמה ימים הם הגיעו. אני זוכר את הפלישה. עמדנו ברחוב והבטנו משתאים במסות העצומות של אנשים וכלי מלחמה הזורמים בלי הרף: עגלות וסוסים, רוכבים ורגלים.
זכורה לי חוויה מיוחדת מאותו יום: באו והודיעו לי שקצין רוסי מחפש אותי. התפלאתי. אח"כ נפגשנו והתברר שזהו בן דודי מרוסיה שהגיע בצבא לדרגת קצונה והוא היום עם הפולשים, וכשהגיע לעיירה שלנו ביקש לחדש קשרים קרובי משפחה שנותקו לאחר המהפכה הבולשביסטית ב- 1917. קרוב זה מונה אח"כ לקצין עיר באחת העיירות ליד לבוב ואנו עמדנו אתו כל הזמן בקשר.
כעבור כמה ימים התחילו הרוסים להפעיל את הקומוניזם באזור. הם רוקנו את החנויות והמחסנים (חלק הולאם וחלק פשוט נבזז), הורידו את כל הממשל הקודם ומינו צעירים יהודיים רבים, בני פועלים לתפקידים ממלכתיים באזור. אני הייתי אז בן 15 ולמדתי בבית הספר העברי "תרבות", הרוסים סגרו את בית הספר וקבעו לכל תלמיד את יעד לימודיו. עברתי וועדת הכוונה וקבעו שעלי ללמוד נהגות קטר. אחרי 9 חודשי השתלמות הציבו אותי כנהג משנה על קטר שפעל בקו זדולבונוב–קוֹבֶל (160 ק"מ) ועבדתי שם במשך למעלה משנה. כולנו קבלנו אזרחות סובייטית.
כעבור פחות משנתיים – ב-22 ביוני 1941 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה והתחילה הפלישה. אני הייתי אז בן 17 והרוסים הוציאו מן העיר שלנו את כל הנוער ופינו אותנו ברכבות, ברכב וברגל עמוק לתוך רוסיה. גם חלק ניכר מן המבוגרים התחיל לברוח. במשפחתי ברחו בעיקר הגברים, הנשים והילדים בדרך כלל נשארו. התהלכו שמועות שהגרמנים אינם פוגעים בנשים ובילדים. בדרך הפציצו הגרמנים את הרכבת שלנו, מאות נהרגו ונפצעו. ירדנו מן הרכבת והלכנו יומם ולילה ברגל, מרחקים עצומים. אני הלכתי בשיירה של כ-120 צעירים: אוקראינים, רוסים, פולנים ואחינו בני ישראל. היה עוד מזל שהיה קיץ. בדרך היינו מבקשים אוכל מהכפריים ואם סרבו לתת, לקחנו בכוח. בקולחוזים היו יותר נדיבים ובדרך כלל לא סרבו לנו. לבסוף הצלחנו לתפוס רכבת ולאחר כחודש של נסיעה על הגגות ועל המדרגות, הגענו לאחר סכנות רבות לנהר הוולגה לסטלינגרד. הקשר שלי עם משפחתי נותק לחלוטין.
השלטונות בסטלינגרד החרימו בית ספר טכני ששרת בית חרושת מפורסם לטרקטורים באחת משכונות העיר. ביה"ס היה כמעט ריק, הפועלים גויסו לצבא והפכו את המוסד למחנה פליטים. בימים הראשונים שיבצו אותנו לעבודה בבית החרושת. אני עבדתי בעבודות סבלות שונות, ואחרי כמה זמן עברנו כולנו אימונים קדם צבאיים: שימוש ברובה, ברימון, בכידון והתגוננות נגד גזים וכד'. אחרי זה גויסתי רישמית לצבא האדום. לאחר הגיוס עבדנו חודש בביצורים. הגרמנים זכו לניצחונות מדהימים בכל החזיתות והחלו מתקרבים לסטלינגרד והצבא האדום גייס רבבות אנשים: אנשי צבא, אזרחים ונוער כדי להקים קו הגנה חדש כ-1000 ק"מ מערבה לסטלינגרד כדי להגן על האזור. העבודה התבצעה בידיים, באתי חפירה ובמכושים ללא כלים מכניים. חפרו תעלות, חפירות ובונקרים לאורך מאות קילומטרים.
כעבור חודש החזירו אותנו לאימונים נוספים, קבלנו כלי לחימה יותר משוכללים וצירפו אותנו לחטיבת שריון. תפקידנו היה לצעוד מאחורי הטנקים ולהגן על הכלים המשוריינים. נכנסתי לחזית בחורף 1942 בעונת השלגים ליד העיר רוסטוב, לא הרחק מהים השחור. ההתקפות שלנו נכשלו, ניסינו לשווא בזה אחר זה לאגף כוחות אויב, אך האויב תמיד פרץ החוצה ותקף ואנו נסוגונו ללא הרף מזרחה תוך התגוננות קלה פה ושם. היה לנו קצת מזל: האזור היה מיוער ביערות עד והעצים נתנו לנו מחסה מהפצצות אוויר בלתי פוסקות. מזל נוסף: לא כל חילות האויב היו גרמנים, היו ביניהם גם כוחות רומנים שלא הצטיינו בגבורה יתר על המידה. לפעמים התייצבה החזית ליום או ימיים, לפעמים אפילו לשבוע ואף לחודש, מדי פעם כשהיינו כבר מאוד מותשים נשלחנו לעורף כדי לנוח קמעה ולהחליף כוח. הקרבות היו קשים והאבדות מחרידות. אני זוכר איך התעוררתי בחפירה מן השינה דורך על מתים ועל פצועים.
מאוחר יותר תוגברנו בכוחות רעננים "סיביראקים", בחורים חזקים וחסונים (איתם התיידדתי בידידות אמת). תפסנו לעיתים גם שבויים ולא פעם נצטווינו ע"י המפקדים להוציאם להורג. בשבילי נדרשו כוחות נפשיים רבים כדי לבצע פקודה כזו. כך, לאחר תלאות רבות ולחץ כבד הגענו בנסיגה עד סטלינגרד ושם התייצבה החזית הסופית.
מרשל פון פאולוס נצטווה ע"י הפיהרר ימ"ש לכבוש את סטלינגרד בכל מחיר, ואילו סטלין החליט שבעיר יוקרתית זו, שנושאת את שמו, חייבים לשבור את כוחו של האויב.
ב- 18 וב-19 באוגוסט 1942 התחוללו הקרבות על סטלינגרד נגד כוחות הגנרל צ'ויקוב והארמיה ה- 62 של הצבא האדום. את הקרבות האכזריים קשה לתאר במילים. מה שאותי הרשים במיוחד זה המסות האדירות של כוח אדם ואמצעי לחימה שהתייצבו לקרב: מאות אלפי לוחמים משני הצדדים התנגשו אלה באלה במלחמה עקובה מדם, נהרות נחלי דם נשפכו לנהר הוולגה משני הצדדים. כל העיר הפכה חפירות לאורך של קילומטרים, ביצורים ובונקרים בכל פינה. אני הוצבתי ללחום בחפירות באזור שחייתי בו קודם כאזרח, וכשהגעתי למקום לא הכרתי יותר את העיר ואת האזור. סטלינגרד משתרעת על פני קילומטרים רבים לאורך נהר הוולגה ואני זוכר לילה אחד עמדתי על אחת הגבעות צופה על גיא ההריגה כבחיזיון ביעותים: מאות תותחים, טנקים וקטיושות פולטות אש מכאן לשם ומשם לכאן והאש מצטלבת זו בזו, הבהובי הירי נראו כתמונה סוריאליסטית ולרגע שכחת שזהו מלאך המוות היורק אש, דרקון הפולט מוות ומכלה כל שניה רכוש ומכבה חיים.
הגרמנים הנחיתו צנחנים בקצה האזור של הגדוד שלי, נצטווינו לצאת מן החפירות ולהיכנס איתם לקרב. בקרב זה נפצעתי קל. צרור כדורים פגע בי, קרע את ה"קפייקה" (סרבל פוך) שלי ונשרטתי קלות במותניים. בקושי הרגשתי את הפציעה בזמן הקרב והמשכתי ללחום. אותם הצנחנים שצנחו טרם שבאנו חוסלו ע"י כוח שקדם לנו, 2 מטוסים הצניחו כוחות נוספים והם חוסלו על ידינו בעודם באוויר.
ב-23 באוגוסט הפציצו 600 מטוסים את העיר וכ-40,000 איש נהרגו. העיר נהרסה כמעט כולה והפכה עיי חורבות. בין ה-13-18 בספטמבר הייתה סטלינגרד חצויה בין שני הכוחות. אני זוכר איך כוח גרמני הסתער פעם על בית קומות שהיה מוחזק על ידינו. בקומה העליונה התגונן כוח רוסי וכוח גרמני הסתער על הבניין כדי לעקור את הרוסים משם. נחלצנו לעזרה. במשך שעתיים נוצר סנדוויץ'- רוסים על הקומות העליונות, בקומות התחתונות גרמנים ולמטה אנחנו. לאחר לחימה קשה ואכזרית מחדר לחדר חיסלנו את הכוח הגרמני, חלק ממנו נכנע ואנו הוצאנו את השבויים להורג ורק אז חזרנו לעמדות שלנו וזכינו לשבחים מפי המפקד.
בתקופה שבין 9-11 נובמבר בא המפנה. העוצמה הגרמנית נחלשה, לשורותינו זרמה בלי הרף תגבורת רעננה, הרוסים התחילו כבר להפעיל ביעילות חיל אויר וחשנו שמעתה ידינו על העליונה. הגרמנים החלו לסגת ואנו בעקבותיהם.
באחד הימים יצאנו לתקוף כוח גרמני שהסתנן לשורותינו ובקרב רימונים במרחק של כמה עשרות מטרים נפצעתי. רסיס (כנראה של רימון) פגע ברגל וריסק לי את כל הברך. נפלתי בשלג התעוררתי בעורף במבנה מאולתר של בית חולים שדה. כשהתעוררתי באותו תאג"ד פקחתי עיניים וראיתי מעלי אישה ביונית, הר אדם מציגה עצמה כאחות. היא סיפרה שהיא סחבה אותי פצוע מן השדה אל התאג"ד על כתפיה.
מן התאג"ד העבירו אותי, יחד עם עוד ארבעה פצועים בעגלה רתומה לסוסים כ- 40 ק"מ יותר בעורף. שכבתי שם כמה ימים, הרסיס היה עדיין תקוע בברך ולא נגעו בו, משם העבירו אותי לבית חולים מסודר ב קמישין, עיר בין קויבישוב לסטלינגרד. בית החולים היה מלא מפה לפה ופצועים רבים אחרים שכבו בחוץ, אותי השכיבו במיטה באוהל והצוות טיפל רק במקרים דחופים. לידי שכבו עוד שני פצועים, אחד עם יד מרוסקת, השני פצוע ראש קשה שילל כל הזמן.
הרופא האחראי בדק אותי ואמר שהפתרון היחיד הוא לקטוע את כל הרגל עד לברך. קבלתי הלם. החלטתי לסרב והודעתי לאחים בבית החולים שאינני מסכים, לא אתהלך כל חיי ברגל של עץ. האחים דיווחו לרופא על הסירוב שלי והרופא בא למחרת כדי לשכנע אותי להסכים. תחילה עשה זאת בעדינות בהסבירו שהמצב קשה וכל טיפול אחר שלא ע"י קטיעה כרוך בעבודה רבה, הפצועים מרובים ואין זמן לטפל בריפויים ממושכים. הוא הוסיף שאין לי מה לדאוג, הממשלה כבר תדאג לי ואפשר גם להתהלך על רגל עץ. סירבתי והתפרצתי בהיסטריה: "נייט, נייט, נייט!" הרופא התרגז והתחיל לצעוק עלי ואמר שאני לא פטריוט ודואג רק לעצמי ולא אכפת לי מאחרים. הושטתי יד, הרמתי קסת דיו שהיה מונח על השולחן לידי והטלתי אותו בפרצוף של הרופא -קצין גבוה. בגדיו ופניו הוכתמו בדיו ונוצר מצב מביך. הרופא רתח וצווה על הצוות לגרש אותי מיד מבית החולים. נבהלתי ממעשי, לא יכולתי ללכת רק זחלתי ולא ידעתי מה יהיה מעתה. רק כאשר האחים עודדו אותי הוקל לי.
למחרת בערב העמיסו אותי על משאית "טרנטה" והעבירו אותי לבית חולים אחר במרחק של כ-30 ק"מ. הכבישים לא היו כבישים, המשאית קפצה והתנדנדה והכאבים היו איומים. לקראת בוקר הגעתי. שכבתי יומיים בבית החולים. ביום שלמחרת בא הרופא הראשי, גרוזיני במוצאו, לאחר שוודאי דווח לו מה שעוללתי קודם, שאל אותי מה קרה ולמה העבירו אותי לכאן. סיפרתי לו. הוא בדק את הרגל ואמר: אתה צודק, אני ארפא אותך, עוד תהיה שחקן כדורגל! בתחילה לא האמנתי לו וחששתי שבכל זאת יקטעו. התחילו להוציא מן הברך את הרסיסים וחודשים רבים טיפלו בי. הטיפול היה מכאיב מאוד וכעבור כמה חודשים הפצע הבריא. קבלתי זוג קביים והתחלתי ללכת. ירדתי במדרגות נפלתי וכל הפצע נפתח מחדש. אך עם הזמן הבראתי שוב.
כעבור שמונה חודשים הוציאו אותי מבית החולים על קביים. יום אחד הודיעו לי שעלי לצאת מכאן. כששאלתי: לאן? אמרו לי: הביתה! העמדתי אותם על מצבי שלי אין בית. הבית שלי נמצא באזור הכיבוש הגרמני, אין לי קרובים ואין לי לאן ללכת. השיבו: אז תבחר לך פינה כלשהי בברית המועצות ועזוב את בית החולים, לך לסיביר או לאסיה הקטנה.
בבית החולים פגשתי פצוע יהודי נוסף, בחור מסטרי שבגליציה, התיידדנו, ויחד אתו ביליתי את שארית המלחמה. יחד שבנו לפולניה ועלינו ארצה. התייעצנו בינינו מה לעשות כעת. אמרנו, בסיביר קר בוא ניסע לאזורים החמים ונסענו לטשקנט. טשקנט עיר גדולה בעלת צביון מזרחי, שם התגוררו הרבה פליטים יהודיים. הגענו לעיר, קצין העיר מצא לנו אכסניה כלשהי, קבלנו המחאות למסעדה העירונית ששרתה פצועי מלחמה וחיילים במעבר. שהינו תקופה קצרה בטשקנט, אך לא הרגשנו בנוח. העיר מוזנחת ומלוכלכת ולא נעימה. פנינו לקצין העיר וביקשנו העברה ל נובוסיבירסק. קצין העיר ששמח להפטר מאתנו אישר מיד את ההעברה, קבלנו כרטיס רכבת וקצת דמי כיס ונסענו לנובוסיבירסק. באמצע הלילה הגענו לעיר, ומאחר שלא התמצאנו במקום הביא אותנו שוטר לנציג קצין העיר בתחנה, שתינו כוס תה ולנו אצלו. למחרת התייצבנו בפני מפקד העיר והוא דאג לנו ללינה ולכל צרכינו. נובוסיבירסק היא עיר יפה ומפותחת, בטשקנט רוב הפליטים היו יהודים רוסים, כאן רובם פליטי פולין, "משלנו". למקום הגענו בדצמבר 1943 ונשארתי שם עד שכמעט החלמתי ויכולתי כבר ללכת ללא קביים.
קבלתי 3 מדליות: 1. עיטור הגנת המולדת, 2. עיטור הגנת סטלינגרד, 3. ואות החזית האוקראינית הראשונה. שבצו אותי לעבודה בבית חרושת גדול ועבדתי במאזני גשר שבבית החרושת.
לאורך כל התקופה, אם זה בחזית ואם זה בבתי החולים, הייתי מנותק מן העולם ולא ידעתי הרבה על ההתרחשויות, על השואה ועל תועבות הנאצים בפולין. היומונים המקומיים כתבו מעט מאוד על כך וקשה היה לדעת מה באמת מתרחש. לעומת זאת העיתונים הממלכתיים, "פרבדה" ו"איזבסטיה" דווקא הבליטו, ואף הפריזו. הם תמיד דברו על תועבות נגד אזרחים רוסיים, פולנים וכד' אבל לא הזכירו יהודים. אך דא עקא שלעיתונות הממלכתית התייחסנו תמיד בחשדות ובאי אמון. בנובוסיבירסק התחלנו קצת להתעדכן על המתרחש בעולם היהודי.
בסוף קיץ 1944 קבלנו, החבר שלי ואני צווי גיוס חדשים. הלכנו ללשכת גיוס והסברנו שמצב הבריאות שלנו עדיין לא תקין, אך טענותינו היו לשווא. נצטווינו להתייצב באומסק. נסענו, בטרנספורט של כ-300 מגוייסים: טירונים ופצועי מלחמה שהחלימו, והגענו למחנה צבאי ענק. במחנה הבלגן חגג, כדרכם של הרוסים, אפילו אוכל לא רצו לתת לנו בטענה שאנו לא שייכים לכאן. כעבור יומיים התייצבתי ופקידי הגיוס שחררו אותי מן השרות. נשארנו באומסק, התייצבנו בפני קצין העיר והוא שיבץ אותנו לעבודה בבית חרושת למטוסים בעבודת פקידות.
באומסק גרתי מאוקטובר 1944 עד מאי 1946, בתאריך זה עזבתי את רוסיה והתחלתי את דרכי לארץ ישראל. גם באומסק התגוררו באותו זמן הרבה פליטים ויכולנו אפילו לארגן מניין בראש השנה וביום כיפור תש"ו.
המראיין: ועתה ספר נא איך חגגת את ה- 8 במאי 1945, יום סיום המלחמה
ישראל: כשנודע ב- 8 למאי על סיום המלחמה פרצו כל הפועלים שבבית החרושת החוצה בתרועות שמחה וצהלה. ה"פוליטרוקים" (הקומיסרים הפוליטיים) למיניהם יצאו אל ההמון והלהיבו אותם בשירי תהילה לסטאלין, למשטר ולמולדת הרוסית. ארגנו תהלוכות ניצחון ענקיות וכל אזרח חייב היה להשתתף בתהלוכות. הונפו דגלים וכתבות רעשניות בכל פינה. בלילה הוארו כל הכיכרות באורות צבעוניים ומעל במות נשמעו נאומים לוהטים ותשבחות להנהגה, למולדת ולצבא האדום. גם אני שמחתי יחד עם כולם, אך שמחתי הייתה מהולה בעצב ובדאגה. לא ידעתי דבר על גורל הורי, משפחתי והעיירה שלי. לא היה לי כל רצון להישאר ולהיקבר ברוסיה, שאיפתי הייתה להגיע לארץ ישראל והסיכויים להגיע לשם היו אז אפסיים. בכל זאת שמחתי בשמחת העולם שהשתחרר מהחלאה הנאצית.
2. המשך הסיפור בראיון המוקלט
כשהסתיימה המלחמה התחלנו כל היהודים לחשוב על יציאה מרוסיה. הרוסים עשו אז הסכם עם המצביא הפולני סיקורסקי על העברת האזרחים הפולנים חזרה לפולניה. למרות שהייתי אזרח פולני עד 1939, אז לקחו להם הרוסים בחזרה את המגיע להם, כביכול, מאוקראינה וזה נשאר בידיהם עד היום, נחשבתי לאזרח סובייטי ולא הייתי שייך לקטגוריה הזאת. היו עוד יהודים כמוני והם התחילו לחפש דרך לצאת מרוסיה. זו הייתה המשימה העיקרית, אצל היהודים, לצאת מרוסיה. במשך הזמן התארגנה שם מין מחתרת, אם אפשר לקרוא לזה כך, מין יועצים. הלכנו לדבר עם המנהל של אזור הארץ שהייתה לו חיבה לפולנים ... הוא עזר לנו ע"י שנתן לנו אישורים מזויפים. עם זה היה צריך להתייצב במשרד הפנים ובכל מיני משרדים. הסיכון היה גדול והפחד היה גדול. אם היו תופסים אותנו בשקר לעולם לא היינו יוצאים משם. אבל עם הפחד, זה הצליח והגענו ליום שהתארגנה רכבת מיוחדת עם הרבה קרונות. אני זוכר שהיו 30-40 קרונות משא ובליווי של אנשי הnkvd ולאחר כחודש ימים הגענו לגבול הפולני. בגבול הפולני שוב הייתה ביקורת של מסמכים וחיפושים של הברחות. לילה אחד ירדנו בעיירה שמוסול ועברנו את הגבול לפולניה. שם חיכו לנו נציגים של קיבוצים והכשרות של השומר הצעיר, גורדוניה ובני עקיבא, כל מיני ארגונים ציוניים ושם התחלקנו, כל אחד הלך לפי ההשקפות שלו. אני הגעתי עם עוד כמה לחברים לעיירה גלייביס בשלזיה שם היה מקום הכשרה של בני עקיבא. התארגנו שם עם עוד קבוצה של הכשרה, בחורים מכל קצוות פולניה, ליטא ורוסיה. לאחר ששהינו שם שלושה ארבעה חודשים עברנו את הגבול דרך צ'כוסלובקיה, עם כל מיני טריקים, בתור טורקים, הגענו לווינה. משם ,לאחר יומיים-שלושה, נשלחנו ע"י "עליה ב'" למקום בסביבות לינס, לווקשיינד שם התארגנו במשך כמה חודשים. היו בעיות של דיור ומזון וקליטה של אנשים נוספים ואנשים שעזבו. היו כל מיני בעיות. בזמן ששהינו לשם הגיע איש הבריגדה דוד בן דוד, שארגן לנו שבוע של ימי עיון בנושאים של יהדות ותנ"ך, ושירים, שבוע ימים קצת יידישקייט. לאחר שהייה של כמה חודשים המשכנו בדרכנו. המטרה הייתה להתקדם כל הזמן. בדרך עצרנו בזלצבורג, השוטרים הצרפתים התנהגו אלינו מאוד בגסות, היו חיפושים ואיומים. אוסטריה נכבשה ע"י ארבעה צבאות והייתה מחולקת לאזורים וזלצבורג הייתה בידי הצרפתים. המשטרה המקומית הצרפתית עצרה אותנו ורצתה להחזיר אותנו למקומות מהם באנו. זה היה עסק מסובך בשבילנו. פתאום הגיע איזו פיגורה ענקית, הייתי צריך להרים את הראש כדי לראות אותו. הוא היה כנראה משוחד, הוא צעק עלינו למה נסענו בדרך הזאת, נסענו בדרך הלא נכונה, הראה לנו לאן לנסוע וצעק עלינו להסתלק משם. נסענו עוד כמה שעות לכיוון הגבול. הגענו לנקודה ממנה היינו צריכים לעבור את הגבול לאיטליה. ירדנו מהמשאיות לפני הגבול ועברנו את המחסום בצד, ביער, והמשאיות כנראה עברו במעבר הגבול ע"י שוחד ויחסים טובים. זה היה בליל סילבסטר, השומרים היו שתויים וזה עזר לנו הרבה. המשאיות חיכו לנו בצד שני של הגבול. עלינו על המשאיות ונסענו לטורינו ומשם לאחר מנוחה של יום יומיים נסענו ברכבת למילנו. שם שוב התארגנות כדי למצוא לנו מקומות שונים. הקבוצה שלנו נשלחה לקצה הדרומי ביותר של איטליה, לאיזה כפר, סנטה מריה. באזור הכפר היה מבנה גדול של אציל איטלקי פשיסט שהוחרם ע"י השלטונות, ואנחנו הסתתרנו שם וחיכינו לתור שלנו לעלות לאנייה. כמה ימים לפני שהגיעה האנייה וגם התור שלנו הועברנו למחנה בברי שם שהינו שלושה ימים, כ-1000 איש בצריף אחד בתנאים איומים. כעבור כמה ימים, לילה אחד הגיעה האנייה "שבתאי לוז'ינסקי" ע"ש אח של קדיש לוז שהיה ממארגני "הבריחה" ונהרג בתאונה. זו הייתה יותר גיגית מאניה. והתחלנו להתקדם לכיוון חופי הארץ. לאחר שייט של 11 יום. הייתה סערה באמצע ונאלצנו לעצור עד שהים יתייצב. לפי התכנית היינו צריכים להגיע לחוף ניצנים בשעות הלילה, שם היו אמורים לחכות לנו אנשים מהסביבה כדי לעזור לנו לרדת ואוטובוסים שיחלקו אותנו לכמה מקומות. זו הייתה הנסיעה החמישית של הקפטן האיטלקי עם האנייה לארץ אבל הפעם בשל סערה האנייה לא הצליחה להתקרב לחוף. וכך למרות שהאנייה הגיעה בזמן התחיל כבר לעלות הבוקר ולהאיר היום. רב החובל, בלית בררה, העלה את האנייה על שרטון וקבלנו פקודה שמי שיכול לקפוץ, יקפוץ וישחה לחוף. רוב האנשים עשו זאת וכשהגענו לחוף חיכו לנו חברי הקבוצים מהסביבה, גבעת ברנר, ניצנים, יבנה, לעזור לנו להתארגן ולעלות לאוטובוסים שהביאו אותם לשם והיו צריכים לקחת אותנו. חלק, כ- 250 איש מתוך 800 שהיו על האנייה הצליחו להסתלק משם. השאר עלו על האוטובוסים. מכיוון שניצנים היה ליד חוף הים הכביש עבר בתוך מחנה צבאי. בהמשך הדרך על הכביש לפני אחד האוטובוסים עמדו ערבים שתקנו את הכביש והם הרגישו שמשהו לא כשורה פה. כל כך הרבה אוטובוסים בישוב של כמה עשרות אנשים. לא נקלט להם. הייתה שם כתה של חיילים למטרה אחרת והערבים הפנו את תשומת ליבו של הקצין. אני נסעתי באוטובוס השני. נסענו שני אוטובוסים. נהג האוטובוס הראשון שהיה גם הוא מלא עולים, היה כנראה חברמן יותר מהנהג השני, פרץ את מחסום החביות עם הטמבון וברח עד שהם התאוששו הוא כבר היה רחוק. הנהג שלנו רצה להראות שגם הוא חברמן, עצר את האוטובוס והתחיל לצעוק על הערבים למה הם שמו חביות. הקצין האנגלי הופיע ועצר את האוטובוס. הורידו אותנו מהרכב והכניסו אותנו למאסר בתוך המבנה שבתוך התחנה. אלה שלא הצליחו לשחות לחוף. הים גם היה סוער. חברי הקיבוצים מתחו חבל אל האנייה ועזרו להם לרדת לחוף. למחרת בבוקר הכניסו אותנו למשאיות, מין טנדרים צבאיים בשיירה ארוכה, כל 3-4 אנשים היינו בטנדר מכוסים עם ברזנטים. הסיעו אותנו בלילה בדרך שעקפה כל ישוב יהודי והגענו בבוקר לחיפה, אמרו לנו שאנחנו בשכם. בבוקר הורידו אותנו מהטנדרים והמשאיות והעבירו אותנו לאניית הגירוש. האנשים התנגדו והיו צריכים ארבעה חיילים להעביר עולה אחד. בסופו של דבר כולם היו על האנייה והביאו אותנו למחנה קיץ 55 בקפריסין. הגיעו איתנו גם חברי קיבוצים מגבעת ברנר ויבנה וניצנים למרות שהיו כבר ותיקים בארץ, כי כאשר הבריטים רצו למיין את העולים מתוך הישראלים, כולם צעקו שהם ישראלים כך שיחד עם 550 העולים החדשים התערבבו כמה מאות חברים מכל הקבוצים. בקפריסין התחילו צעקות וויכוחים שאנחנו ישראלים ולא רצו לרדת מהאנייה, עד שאנשי הסוכנות שכנעו אותם שיעשו ועדת חקירה ויחקרו כל אחד על הסיפור שלו. אז ירדו כולם וכעבור שבוע הגיעה ועדה שהייתה מורכבת מאנשי המשטרה הבריטית, הביאו גם מתרגמים וכל אחד הכין את הסיפור שלו. מי מהעולים שידע קצת עברית הכין לו אליבי שהיה באיזשהו מקום, אני למשל דברתי עם חבר מקבוצת יבנה שהייתי צריך להיות שם ובמשך שלושה ימים הוא הכין אותי עם כל מיני פרטים כדי שלא אפול בחקירה הבריטית. לאחר שבוע עמדנו לחקירה בפני הוועדה הזאת. זה לקח הרבה שעות, יום ולילה ונחקרנו. היה לי מזל ומה ששאלו אותי ידעתי. חבר שלי שלא ידע מתי ירד הגשם האחרון וענה שביוני נשאר בקפריסין שנה שלימה. לאחר שעברנו את החקירה העלו אותנו שוב לאנייה שהביאה אותנו שוב לחיפה, הפעם בתור עולים לגליים. כל אחד נשלח לפי הקבוצה אליה השתייך. אנחנו למשל הגענו לקבוצת יבנה. היינו ביבנה מ 1947 עד 1954 עשינו כל מיני עבודות בעיקר במחנות.
במלחמת השחרור הייתי ביבנה, הייתי ממונה על מכונת ירייה היחידה שהייתה. הייתה מכונת ירייה אחת הבאתי גם מכונת ירייה 05 שהערבים גנבו לבריטים היהודים קנו מהם ואנחנו עשינו משתיים אחת. זה היה הנשק העיקרי מול הצבא המצרי שישבנו שם שלושה ק"מ ממנו באשדוד הישנה.
ב-1954 הגענו לניר עציון.
דוד בן דוד עם לאה בן ארי:
דוד: הגעת לבודפסט החלטת ללכת הביתה בלדיאמרה לא הונגריה ולא גרמניה היום. את מוצאת את הבית שלך מופצץ ואז את פוגשת את אחיך. אולי תספרי לנו מה קרה אחרי שפגשת את אחיך.
לאה: פגשתי את אחי ברחוב וכל הרחוב התקהל מסביבנו. זו הייתה פגישה כזאת נרגשת. בכינו. איך אני הייתי נראית. שקלתי 28 קילו. ילדה מצומקת, רזה, חלשה, מורעבת. הוא לקח אותי מיד הבייתה. היה לו איזה חדר. וגם האח השני כבר היה שם. הם גרו ביחד אצל איזה חבר שלו ואני הצטרפתי אליהם. אחי לא עבד ולא היה לו שום דבר אז אכלנו בבית תמחוי. לא הרבה זמן מפני שאחי התחתן וקבל עבודה בעיר אחרת, עיר שדה שקראו לה סילצ'וניו ושם הוא הקים בית חרושת שהיה של משפחה שרק הבנות חזרו והן לא הבינו בזה כלום. המכונות היו מפורקות והוא הרכיב את המכונות והקים בית חרושת לסריגה. וגם הכל היה זמני ואנחנו רצינו לעלות ארצה. אז הוא הקים גם הכשרה במקום. המרכז של כל ההכשרות היה בארד ברומניה שם היה מרדכי רסל בין המנהיגים. לפי הגרלות מכל הכשרה רק 3 איש יכלו לצאת ארצה. אחרי כמעט שנה רק הגיע התור שלנו ונסענו עד ארד ומשם אספו אותנו ברכבות עם תעודות מזוייפות וכך הגענו עד בלגרד ביגוסלביה שם כבר חיכו לנו כבר כמה שבועות ישבו שם המון מהונגריה שישבו וחיכו עד שיתמלא הטרנספורט הזה. האניה הייתה של 4500 איש ואספו. היה חורף והיה קור אימים ואנחנו ישנו על הרצפה אבל זה היה רק שבוע אז זו הייתה חצי צרה. מבלגרד הביאו אותנו לאיזו עיר נמל קטנה ושם חיכתה לנו האניה ,כנסת ישראל" שעליזה פריד גם הייתה על האניה הזאת היו שם הרבה משפחות עם ילדים וגם צעירים וגם מבוגרים, כל מיני. זה היה בסוף נובמבר 1946 והייתנו בדיוק חודש על האניה וכשהגיענו לנמל חיפה בערב. האנגלים כבר גילו אותנו לפני חיפה אבל בכל זאת הגיענו לחיפה וראינו את האורות על הכרמל ובכינו ושרנו את התקווה. האנגלים עלו על האניה והתחילה המלחמה. אספנו מכל הבא ליד קופסאות שימורים ודלתות שעקרנו מהשירותים וזרקנו להם לראש. נשק לא היה לנו כמובן והם זרקו עלינו גז מדמיע. תינוקות נחנקו ונפטרו ושני בחורים צעירים נהרגו בקרבות האלה. זה לא עזר לנו. הם העלו אותנו על אנייה שלהם והעבירו אותנו לקפריסין. ושם היינו קודם במחנה אוהלים, מחנה קיץ וכשהגיע החורף והקור זה היה כבר בדצמבר העבירו אותנו למחנה חורף שהיה מפחונים ובכל חדר שתי משפחות. אחי עבד שם במין חנות כמו שק"ם שאפשר היה לקנות כל מיני דברים. קבלנו מצרכים לאוכל מן האנגלים. הקימו שם גם חוגים לעברית. למרות שאני ידעתי כבר עברית הלכתי גם ללמוד. ואז ראיתי שזה לא עסק זה יקח לפחות שנה וחבל לי על הזמן אז הצטרפתי לעליית נוער שם שזה היה במחנה אחר והיו שם מכל הזרמים, מגורדוניה וביתר והשומר הצעיר והכל והיו שם גרעינים חברות חברות. הקבוצה שאני הצטרפתי אליה נקראה "ביריה" הם לא קבלו כל אחד הייתה הצבעה על חברות כביכול ובאו שם גם שש בנות שהגיעו מהמחנות לשבדיה משם והגיעו לעליית הנוער. אשתו של שמוליק פרידמן והיינו שם ולמדנו והיו שם שליחים מהארץ. היו כמה מקבוצת יבנה והם לימדו אותנו כל מה שיכלו ללמד גם עברית אנחנו החלטנו שדי עם ההונגרית ועם כל שפה אחרת והתחלנו לדבר עברית כבר שם בקפריסין. והשליחים האלה מיבנה כנראה שאנחנו מצאנו חן בעיניהם והם החליטו שלאחר שאנחנו נגיע לארץ נלך בתור נוער לקבוצת יבנה. כשהגענו לארץ קודם שמו אותנו בקרנטינה, הסגר, אז חשבו שאנחנו מביאים איתנו כל מיני מחלות. הכניסו אותנו למוסד סגור ולא נתנו אפילו למשפחה לבוא לבקר. היינו שם חודש ימים וקבלנו חיסונים לכל מיני מחלות. היינו שם חודש זה היה בכפר סבא במוסד "רים" זה היה מאוד יפה שם, קבלנו אוכל טוב והבראנו קצת ואח"כ באנו לקבוץ יבנה כמובן הכינו לנו אוהלים, לא היה להם משהו אחר. זה היה בלילה הראשון ירד עלינו גשם וכולנו נרטבנו, גם המזרונים נרטבו אבל היינו מאושרים והרגשנו את עצמנו חלוצים. לא היינו שם יומיים וכבר התחלנו לעבוד וללמוד והיו שם מדריכים מאוד טובים ומורים מחברי יבנה ולמדנו הרבה. ממש כמו בבית ספר רגיל גם מתימטיקה ותנ"ך חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. היו שתי משמרות גם בלימודים וגם בעבודה. חלק למדו בבוקר ועבדו אחר הצהריים וחלק הפוך. והיו כיתות יותר חזקות אלה שהיה להם ידע יותר והיותר חלשים. ממש לימודי בית ספר. והיינו נורא מאושרים. עד שפרצה המלחמה. לאחר החלטת המדינה היו פרעות ואי אפשר היה לנסוע לאף מקום רק בשיירות. באוטובוסים משוריינים. אי אפשר היה לצאת מהמשק בכלל והרבה פעמים כשהיינו חצי יום בדרך לתל אביב אי אפשר היה להגיע לתל אביב אז חזרנו הבייתה. רציתי להגיע לתל אביב כי אחי היה שם. אז לא יצאנו. אבל זה היה עוד שום דבר כי אחכ התחילה המלחמה והתחילו להפציץ התחילו לאמן אותנו בנשק. המדריך שאימן אותנו היה בחור המשק בן 25 אב לשלושה ילדים ושבוע ימים התאמנו רק על נשק וביום שעשינו מטווח. יצאנו לשדות למטווח וראינו אווירונים, לא ידענו מה שלנו מה לא שלנו. וכשחזרנו הבייתה באותו רגע הייתה פגיעה ישירה על הצריף בו גר המדריך ששכב לנוח במיטה אחרי המטווח והוא נהרג על המקום והיו על ידו שני ילדים תאומים שלו. הילדה נהרגה והילד נפצע וזה השפיע עלינו בצורה איומה. המפגש הראשון אחרי המחנות אחרי כל מה שעברנו, עם המוות של אדם שהיית איתו רגע קודם והכרת אותו ופתאום דבר כזה.. וזה לא היה ההרוג היחיד כמובן. ישראל גר בצריף הסמוך לזה של המדריך והוא רץ לעזור ולא שם לב שהגב שלו היה מלא רסיסים ורופאת השיניים עם פינצטה הוציאה לו את הרסיסים אחרי הכל. לא היו שם מקלטים אז חפרנו תעלות עמוקות מאוד שאפשר היה להכניס מיטות וכיסו אותם עם פחים ואלו היו המקלטים שלנו. ממש גרנו במקלט, אי אפשר היה, כל הלילות היו אזעקות מהמצרים זה היה קרוב מאוד לשם, לעזה לילה אחד עמדנו לעל המגדל מים וראינו את כל הקרב שמתנהל ברגבה אצלנו כבר פינו מקודם את הילדים והאמהות וכל מי שנשאר היה הנוער וכמה רווקים ובסוף הביאו גם צבא. אנחנו היינו מעטים בערך שלושים וכמה צעירים . הילדים הגדולים ביותר היו בני 13 וכל הצעירים שהיו צריכים להחזיק את המקום אז הביאו צבא וכך היה לנו מה לאכול כי הם הביאו מהצבא אוכל, בשר וכל הדברים וכך היה לנו מה לאכול. עד שהכל נגמר כמובן לא למדנו בזמן הזה רק עבדנו הרגשנו גדולים הרגשנו שאנחנו מחזיקים את המשק וכשהמלחמה נגמרה המשכנו את הלימודים. החברה התחילו להתפרק, חלק מהם הגיעו ההורים שלהם מרומניה והיו צריכים לעזוב את הקיבוץ לעזור להם. לא נשארנו הרבה. למעשה רק אני נשארתי לבד כי התחתנתי זה היה ב-1950 ואני נשארתי לבד מכל החברה ביבנה. שנה אחרי זה ראובן נולד ופתאום הייתי כי צעירה שם. לא מצאתי את עצמי. הילדים התגייסו לצבא ולי למרות שהייתי צעירה היה כבר ילד. אז החלטנו שעוזבים וב 1954 הגענו לניר עציון.
