מהי הדרך הנכונה ללכת בה - אבות פרק ב' משנה א' (חלק ראשון)
רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
תולדות רבי: בכל מקום שכתוב "רבי" סתם במשנה הוא ר' יהודה הנשיא, שהיה בן הדור החמישי לתנאים, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. על פי המסורת נולד ר' יהודה ביום שהוצא רבי עקיבא להורג, בתקופת גזרות השמד שלאחר כשלון מרד בר כוכבא. אחת הגזרות אסרה על ברית המילה האגדה מספרת שכשנודע לקיסר שראש הסנהדרין מל את בנו דרש להביא את ההורים יחד עם בנם. אותה מסורת מספרת גם כי מטרונה רומאית, אמו של מי שעתיד להיות אנטונינוס קיסר, ריחמה על הרך הנולד והוריו והחליפה את יהודה התינוק בבנה הערל שהוצג בפני קיסר. לימים היו רבי והקיסר ידידים נאמנים. ר' יהודה למד תורה מתלמידי ר' עקיבא ובזכות גדולתו בתורה ביצע את המפעל העצום של ליקוט ועריכת המשנה. יחסיו הטובים עם השלטון הרומאי גרמו לכך שתקופת נשיאותו של ר' יהודה הייתה תקופת פריחה ליהדות ארץ ישראל. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים.
באור המשנה
אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? כלומר, מהי הדרך שיבחר האדם להתנהג בה תמיד כל ימי חייו?
כל שהיא תפארת לעושיה - שתהיה זו דרך שהיא נאה וטובה לאדם ההולך בה, ותפארת לו מן האדם - ואף בני אדם ישבחוהו ויפארוהו על כך שהולך בדרך זו.
פירוש הרמב"ם:
שהכוונה היא לדרך האמצעית, שצריך האדם תמיד ללכת בדרך האמצעית, ולא להתנהג בקיצוניות. לדוגמה: "הנדיבות" היא הדרך האמצעית שבין הפזרנות ובין הקמצנות, שכן אם יהיה קמצן ויצבור עושר, תהיה תפארת לו, אבל בני אדם לא יפארוהו על מידתו זו, ואם יהיה פזרן, אז "תפארת לו מן האדם" כלומר, שבני אדם המקבלים ממנו מתנות יהללוהו וישבחוהו, אבל אינה תפארת לעושיה, שמא הוא בעצמו יבוא לידי עניות ויצטרך לבריות וכן בכל שאר המידות.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
על האדם להקפיד על קיום המצוות כולן באותה מידה, מבלי לנסות ולהבחין בין מצווה קלה לחמורה.
מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה?
יש מפרשים שמצווה קלה הכוונה למצווה שבני אדם רגילים לראותה כחשובה פחות, ומצווה חמורה היא כזו שבני אדם רגילים לראותה כחשובה יותר. אחרים מפרשים שמצווה קלה היא מצווה קלה לביצוע, ומצווה חמורה היא כזו שדורשת מאמץ וקשה יותר לביצוע. רבי מלמד שהשכר הניתן מ-ה' על קיום המצוות, איננו ידוע לאדם, ואין הוא עומד בהכרח ביחס ישיר לחשיבותה היחסית של המצווה בעיני בני אדם או לקלות שבקיומה.
המדרש מסביר שזהו הטעם לכך שלא גילה הקב"ה בתורה שכרן של מצוות, שאילו היה מגלה שכרן, היו בני אדם מקיימים רק את המצוות ששכרן רב ואילו המצוות ששכרן מועט לא היו מקיימים (מדרש תנחומא לפרשת עקב).
מעשה שהיה
בעיירה אחת גר יהודי ושמו יוסף שהיה ידוע בכך שמכבד ומענג את השבת, משום כך כינו אותו הבריות יוסף מוקיר שבת. בשכנותו גר נכרי עשיר. יום אחד אמרו לנוכרי החוזים בכוכבים: כל נכסיך עתידים ליפול, לידי יוסף שכנך היהודי. נבהל הנוכרי, הלך ומכר את כל נכסיו וקנה בהם יהלום, הכין לעצמו כובע לבד מפואר, שבצו במשבצות של זהב ובתוכם קבע את היהלום היקר. כך היה בטוח שיהא בידו לשמור על רכושו תחת ידו. אך יום אחד בעת שעבר בגשר, העיפה הרוח את הכובע והטילה אותו לים, שם בלע את הכובע דג גדול.
כעבור ימים אחדים נצוד הדג, והובא לשוק ביום שישי. מפאת השעה המאוחרת לא נמצאו קונים בשוק, התעצבו הדייגים אל לבם, דג יפה זה לא יהא אדם לוקחו? עד שאמרו: לכו והביאוהו אצל יוסף מוקיר שבת, כי רגיל לקנות דג לכבוד שבת, וודאי ישמח בדג גדול ויפה. ואכן הביאו את הדג אל יוסף ששמח על שביכולתו לענג את השבת כראוי וקנה את הדג. והנה חותך יוסף את בשרו ומצא בתוכו יהלום. שמח יוסף ביותר על שכעת יוכל לענג את השבת בכפל כפלים. לאחר השבת מכר יוסף את היהלום בסכום גבוה והפך לעשיר מופלג. פגשו זקן אחד ואמר לו: מי שלווה בשביל השבת, השבת תפרע לו חובותיו (תלמוד בבלי מסכת שבת קיט, ע"א).