מאיר קלוש במלחמת העולם השנייה – 40 שנים לסיום המלחמה / ראיין דוד בן דוד
עלון "בניר" גליון מס' 329, 25.4.1985
ש: מאיר קלוש, איפה היית ב-8 במאי 1945?
ת: בשבי
ש: בשבי של מי?
ת: בשבי הרוסי. באותו יום שכבתי חולה בבית חולים של שבויים.
ש: אתה נלחמת נגד הרוסים. מה היה לך נגד הרוסים?
ת: לא היה לי שום דבר נגד הרוסים. לרוסים היו טענות נגדי.
ש: אנא ספא סיפורך.
מאיר קלוש:
אני יליד אוז'הורוד. עד אוקטובר 1938 אוז'הורוד הייתה חלק של צ'כוסלובקיה, בירת קרפטו רוס. להונגרים הייתה טענת בעלות על קרפטו רוס, לכן, כשהתמוטטה הרפובליקה הצ'כוסלובקית בעקבות הלחץ הנאצי, פלשו ההונגרים לאזור וכבשו את אוז'הורוד וחידשו את השם ההונגרי הקודם אונגוואר.
אני זוכר את אותו יום ראשון של הפלישה כשאנשי הקהילה היהודית יצאו חגיגית מבתיהם כדי להקביל את פני הכובשים (המשחררים לדבריהם).
בזמן הכיבוש הייתי בן 16. באוקטובר 1942, כשהגעתי לגיל 18 נצטוויתי להתייצב לבדיקה רפואית. הועדה הרפואית מצאה אותי כשיר לשרות צבאי והצטרכתי להתגייס כעבור כמה חודשים. בלחץ של הגורמים האנטישמיים במדינה פורקו החיילים היהודים מנשקם וגויסו למחנות עבודה. הונגריה נלחמה אז ברוסים והמגויסים היהודים נשלחו למקומות הכי מסוכנים, כגון ביצור החזית, פריצת שדות מוקשים בפני הסתערות וכד'.
בתחילת 1943 הצטרכתי להתגייס אך קבלתי כמה דחיות. בדצמבר 1943 בא שוטר ועצר אותי בעוון עריקות ויומיים ישבתי בצינוק. כעבור יומיים נשלח חייל מזויין כדי להביא אותי למחנה צבאי בטושנאד שבטרנסילבניה (אזור נוסף שההונגרים קבלו מרומניה ע"י היטלר ימ"ש). הביאו אותי למחנה צבאי והייתי אובייקט ללעג והשפלות מידי החיילים ההונגרים.
למחרת, בשבת בבוקר (בחג "מיכאל הקדוש" שלהם), העבירו אותי לבסיס של עובדי כפיה ליד טושנאד. התייצבתי בפני קצין בדרגת סגן אלוף והוא שחרר אותי. התארחתי בבית יהודי לשבת ואכלתי לשובע אחרי צום של כמעט יומיים. למחרת, ביום ראשון בבוקר, באה אחותי והמציאה תעודות רפואיות מזויפות באמצעותן ובתוספת קצת שלמונים שוחררתי כליל מן השרות.
חזרתי לאונגוואר ועבדתי כצורף עד לפלישה הנאצית להונגריה ב-19 במרס 1944.
עם הפלישה ניתכו על ראשי היהודים גזרות על גזרות: טלאי צהוב, עוצר, מעצרים, גיטאות ולבסוף אושוויץ והשמדה.
לאחר חג הפסח קבלתי צו מן היודנראט ל העיר להתייצב לעבודה. באונגוואר פתחו ההונגרים גיטו אליו גורשו היהודים מן הכפרים והעיירות שבסביבה. בגיטו לא היו מים והוטל עלי לסחוב מבארות מי שתיה לבאים.
רק סיימתי את העבודה האזרחים וכבר ציפה לי בבית צו קריאה מן הצבא. כעבור כמה שעות כבר הפלגתי ברכבת לבסיס. בדרך ליוותה אותי אמא בדמעות, לא שיערתי אז שזוהי הפרידה האחרונה ממנה, ממשפחתי ומן העיר כולה. התייצבתי בבסיס שבטושנאד סנטו, נשלחתי שוב לבדיקה רפואית בקולושוואר ונקבעה לי כשרות רפואית טובה וחזרתי לבסיס.
לעולם לא אשכח נסיעה זו, הייתי לבוש אזרחית עם הטלאי הצהוב על השרוול כשליהודים נאסרה הנסיעה ברכבת. הרכבת הייתה מלאה צבא גרמני, ובמשך כ-9 שעות נסעתי בקרון אחד עם טרנספורט של גרמנים צעירים, טירונים שנשלחו לחזית המזרחית, ונאלצתי לשמוע כל הדרך אותם ואת הסיג ושיח שלהם. שוטר הונגרי בדק את ניירותיי ופנה לגרמנים בבקשה לזרוק אותי מן הרכבת. למזלי הגרמנים לא הבינו הונגרית ולא אירע לי אסון.
חזרתי לבסיס, גויסתי ונשלחתי במסגרת פלוגה 12 לחזית הרומנית. רומניה נלחמה, כידוע, תחילה לצד הגרמנים ובסוף המלחמה מרדה ונלחמה לצד הרוסים. כעבור זמן מה הועברתי לפלוגה חדשה – 12/4. בעוד אני יוצא לחפש רגלי בסביבה את הפלוגה החדשה שלי ואיני מוצא אותה, נתקלתי בדרך ב-3 יהודים עובדי כפייה מלווים בסמל הונגרי, מהם שמעתי שאף הם שייכים לפלוגה החדשה והפצירו בי להצטרף אליהם בדרכם. התקרב לילה והציעו לי להישאר ללון עד הבוקר באיזה בית יהודי בעיירה. בחצות הלילה פרצה המשטרה ההונגרית לדירה ואספה את כל היהודים של המקום לגרוש לגיטו, ביניהם נתפסתי גם אני. בבוקר, כשהסמל ההונגרי ראה שלא התייצבתי כמדובר הבין שהמשטרה האזרחית עצרה אותי יחד עם כל היהודים. הוא התערב מיד והציל אותי מידי המשטרה, מן הגיטו ומאושוויץ. כאשר הגעתי לבסיס ננזפתי חמורות על שלא התייצבתי במועד.
החזית הרוסית-רומנית החלה להתקרב ואנו ביצרנו את הגבול, החל מסוף אפריל עד תחילת ספטמבר 1944. עבדנו בתנאים קשים ואכזריים, שיכנו אותנו ביער ללא דיור וכל הקיץ לנו תחת כיפת השמיים ללא קורת גג או מחסה מגשם, מרוחות ומסערות. הלכנו יחפים ולא סיפקו לנו נעליים. היו בינינו צעירים חרדים שהקפידו על כשרות ורעבו בתחילה עד שנשברו ונאלצו לאכול טריפות.
בעוד אנו מבצרים את הגבול למגינים על הונגריה, ריכזו ההונגרים את כל יהודי ארצם בגיטאות, ביניהם את הורי ומשפחתי, ונשלחו להשמדה באושוויץ.
הרוסים התקרבו ואנו נסוגונו לסדרייגן, שם שיכנו אותנו בבית חרושת שהשתייך בעבר ליהודי. הימים כבר לפני ראש השנה ומפי החיילים ההונגרים נודע לנו מהו המצב האמיתי בחזיתות השונות וציפינו לישועה. הגענו לכפר בסביבה והחלה הפצצה כבדה. החיילים ההונגרים החלו לברוח, ואילו אנו, עובדי עבודת כפיה, שמחנו ולא ברחנו. ידענו שהטייסים שבמפציצים הם ידידינו ולא אוייבים.
יומיים לפני ראש השנה תש"ה החלה הסתערות רוסית על העמדות הגרמניות-הונגריות. ההונגרים ברחו ואנו, עובדי הכפייה היהודים, נשארנו בשטח. נכנסתי לכפר (אוכלוסיה מעורבת של הונגרים ורומנים), נשכבתי במטע אגסים ולפתע ראיתי חיילים קרבים. בתחילה חשבתי שהם גרמנים, הם גילו אותי והפנו מיד כלפי את נשקם. כששמעתי שהם מדברים ביניהם רוסית הבנתי שאני משוחרר. קמתי וסיפרתי להם ברוסית שאני יהודי עובד כפייה בצבא ההונגרי והוספתי שבעל האזור ימצאו עוד עובדי כפייה כמוני, ובאמת, הרוסים גילו מיד חברים נוספים מן הפלוגה שלי. הופיע קצין רוסי, יהודי דובר יידיש שישמש מתורגמן. משונה, הדבר הראשון שעניין אותם היה שעוני היד. לדאבוננו לא היו לנו יותר שעונים, ההונגרים כבר שדדו מאתנו את כל חפצי הערך.
הצבא הנסוג הרס מאחוריו גשרים ודרכי מעבר והרוסים לא יכלו להתקדם, לכן לקחו אותנו, כ-100 יהודים מפלוגות שונות שבסביבה והרחיקו אותנו מהחזית מזרחה. הלכנו לישון וכשקמנו למחרת ובקשנו להתפלל הוברר שהרוסים בזזו בלילה את הכל, לרבות כל התפילין שברשותנו.
ביום א' דראש השנה הועברנו רגלית הלאה מזרחה. אני הייתי במצב ירוד מאוד, לפני כן חליתי בטיפוס, הייתי יחף ורגלי פצועות וכולנו היינו מוכי כינים להחריד. לא היה לי כוח ללכת . השובים הרוסים היו קשוחים ואכזריים במיוחד כלפינו, כלפי השבויים היהודים (כלפי החיילים הגויים היו הרבה יותר אדיבים), בכל הזדמנות הפליטו לעומתנו מילות גנאי: " יברי שפקולנט" (יהודי ספסר) וכד', לכן ברחתי מן השורה ובלילה התחבאתי אצל איכר הונגרי בסביבה. חיפשתי את הקירבה של הצבא הרומני (פרו רוסי באותו הזמן), באשר הרומנים היו נוחים והגונים כלפי.
החזית התעכבה באזור והייתה עדיין קרובה.יום אחד ישבתי בביתו של כומר הונגרי, הופיעה הנ.ק.ו.ד ונתפסתי. הם הביאו אותי לבראשאו שברומניה, שם רכזו טרנספורט של כ-2000 שבויים גרמנים והונגרים, ביניהם גם מספר ניכר של אחינו בני ישראל. למחנה ענק זה הגיעו קרונות מבוצרים בגדר תיל והשבויים הובלו למחנות שבויים ברוסיה. בבראשאו נפגשתי עם מחצית הפלוגה שלי. התנאים היו קשים ביותר, האוכל היה בצמצום וגרוע מאוד, אלא שניתן היה לקנות קצת מזון אצל האיכרים.
בעוד השבויים הגויים הובלו לרוסיה החלו משלחות של יהודים לפעול לשחרור השבויים היהודיים. ניסו לשחד את מי שניתן, הפעילו אישים ומוסדות, וכך נשארנו בבראשאו כחודשיים. לבסוף סרבו הרוסים לשחרר אותנו וגם הצעירים היהודיים נלקחו בשבי. נערך מפקד, העבירו אותנו לעיר פוקשן, שם הועמסנו על קרונות רכבת מבוצרים והשבויים היהודיים הועברו למחנות שבויים בחצי האי קרים. רבים מאיתנו היו חולים, נתקפנו בשלשולים ובמחלות בטן שונות. בפוקשן הצלחתי לפרוץ מן הגדר ולברוח, אך לבסוף נתפסתי. הרוסים שדדו ממני את נעלי החדשות שהצלחתי לרכוש לי, הכניסו אותי לצינוק, ובמקום לנסוע עם יתר היהודים לקרים נשלחתי עם טרנספורט של שבויים הונגרים לשבי לרוסיה. העמיסו אותנו 60 איש בכל קרון. בקרון שלי היו 59 הונגרים ויהודי אחד – זה אני. הצפיפות הייתה אימתנית, ו-17 יום נסענו בקרון חתום מפוקשן למחנה שבויים שבגורקי, מזרחית למוסקבה. כל יומיים קבלנו "סוכאר", לחם שיפון מיובש, קשה כברזל, מצונם וקצת דג מלוח.
כשהיינו עדיין בדרום היה נורא חם ואנו השלנו מעצמנו את כל הבגדים. לא היה מקום לישון וכשנשכבתי לישון לא יכולתי יותר לחלוץ עד הבוקר את הרגליים. כדי להרוות את הצימאון מצאנו פטנט - קשרנו פחית שימורים ריקה אל חבל, שלשלנו את הפחית דרך חור בית השימוש ושאבנו מבין פסי הרכבת שלג ובשלג זה הרווינו את הצימאון. בדרך מתו אנשים ואחרים הגיעו מותשים לאפיסת כוחות. כל שהעמקנו צפונה לתוך רוסיה נעשה תמיד יותר קר עד לצמרמורת. מהעדר נעליים לרגלי קפאו לי במסע זה 8 אצבעות רגליים.
ב-24 בדצמבר 1944 הגענו לגורקי. ירדנו מן הרכבת וצעדנו ברגל בעיר וילדים רדפו אותנו בצעקות בוז ושנאה וביריקות, וקראו אחרינו: רוצחים, פושעים (כאילו גם אני שותף לזוועות הגרמנים וההונגרים ברוסים). אלי ניגש קצין רוסי ושאל אם אני יהודי, כשהשבתי בחיוב הוא חרת זאת בזיכרונו. היינו כולנו מוכי כינים ומלוכלכים. אני הייתי במצב מאוד ירוד, כולי מכוסה פצעים מוגלתיים מכף רגל ועד לראש, הפנים, האוזניים והריסים, בכל זאת החזקתי מעמד בעוד רבים אחרים מתו. עברנו את גשר הוולגה והכניסו אותנו לבית מרחץ ולאחר הרחצה העמיסו אותנו בגסות וזרקו אותנו בהמות לקרונות. הגענו למחנה השבויים ושם פרקו אותנו כגרוטאות מן הקרונות ושיכנו אותנו בצריפים מלאים מיטות עץ, כל מיטה 3 קומות. כעבור יומיים עברנו בדיקה רפואית ואותי שלחו ב- 8 בינואר 1945 יחד עם כמה שבויים חולים אחרים לבית חולים לשבויי מלחמה ב וכטן, מרחק של כ-300 ק"מ מגורקי.
בענפי השרות של בית החולים עבדו שבויים יהודיים, אנשי מחנות הכפייה בהונגריה: סנדלרים, חייטים וכד', ואפילו רופא יהודי אחד. במחלקה שלי עבדה רופאה יהודייה זקנה מרוסיה, האחות האחראית על האקונומיקה והמזון הייתה יהודייה עם נשמה יהודית, דוברת יידיש (שספרה שבעלה הוא קצין גבוה בצבא האדום). כולם טיפלו בי בתשומת לב מיוחדת ודאגו שאבריא מה שיותר מהר. ואכן, רבים משבויי האויב מתו בבית החולים, ואני, בחמלת ה' ובעידוד היהודים במקום, הבראתי.
ש: ואיפה היית ב- 8 במאי 1945?
ת: הייתי בבית החולים בוכטן. בחדר היינו עשרות שבויים, אני הייתי היהודי היחיד ביניהם. ב-8 במאי בשעה 2:00 בלילה העיר אותי שכני לחדר, שבוי גרמני צעיר, ובישר לי שהמלחמה הסתיימה. כולם, כל החולים התעוררו והשמחה הייתה גדולה. הם ידעו שארצותיהם אמנם הובסו במלחמה, אך התנחמן בכך שאת המציאות החדשה כבר ממילא לא ישנו, לפחות נפסקה שפיכת הדמים ואף יזכו, אולי לשוב הבייתה בקרוב, לכן הייתה שמחה כללית.